שמשון באשקלון (קטע מתוך רומנו של זאב ז'בוטינסקי)

 פעם אחת נזדמן שמשון לפונדק אחד עם מכיר אחד מאשקלון – ושמו, כשם רבים מן הפלשתים בני מרום עם הארץ, אכיש. אמר לשמשון:

– הצרה מתעתדת לך, תיש. עוד מעט ולראש גבעת מינוס יופקד טרגיל בן עירי, והוא נשבע לתפוש אותך כאשר יגור בקרבת צרעה.

– מעודי לא ראיתיו, השיב שמשון – מה שיחו?

– איש נורא הוא, בעל חמה, עז הנפש וערום. אנשי הצבא יראים אותו כירוא את הרעם. אבל אנחנו אהבנוהו; ביתו פתוח לאורחים, ואין בכל אשקלון ארוחה כארוחתו.

– והוא נשבע לתפשני?

– גם התערב!

– ואתה הגידה נא לו: טרם יקרב למגדל מינוס, בדרך, אסיר את חרבו ממנו ואקח את כל המשא אשר אתו.

– אגידה לו – אמר האשקלוני.

כעבור זמן מה רכבו לצד הירקון שני פרשים ואחריהם רץ חמור טעון משא. הפרשים היו לבושים בגדי מסע של סוחרים מצרים. כשהגיעו למישור ריק של אדמת טיט נדרסת, נוקשה מן החום, שלא צמח עליה אלא שיח צבר בודד ומאובק, קם מאחורי השיח אדם בעל קומת ענק ואמר:

– השלום, טרגיל. באתי לקחת את חרבך ומשאך.

לאחר שנאסרו שני הפרשים, ופקיד הצבא ראה ששמשון מבקש ללכת לדרכו עם שללו מבלי לנגוע אל עצמם ואל בשרם, שאל:

– מי זה הגיד לך כי אני הוא? הלא הלכתי בלי שומרים ובלבוש אחר?

– איש לא הגיד לי – השיב שמשון. ידוע ידעתי כי תלך בלי שומרים ובבגד אחר.

– מאין?

– אכיש רעך אמר לי מראש, כי עז נפש וערום הנך. עז נפש לאמור: בוש יבוש לקחת עמו שומרים. ערום לאמור: יתחפש למען לא יכירו כי שר וגדול הוא.

– האמנם ישבת במארב ירח ימים? והלא רבים מעוברי אורח דומים לקציני צבא? ופנים אל פנים לא ידעתני.

– הבוקר – הסביר שמשון – עברתי לפני בית המבשלות והרחתי לא ריח בשר איל כתמול שלשום כי אם ריח דגים צלויים ובשׂמים מרוקחים. הצצתי בפתח והנה עבד אחד חבורה חדשה מתחת לעינו. לא שאלתי מאומה והלכתי בדרך הישר הנה. אכיש אמר לי, כי בעל חמה אתה ואוהב מטעמים.

המעשה הרב הראשון, שחיבב אותו על פלשת, חל בשעה ששב ממסע בסלע עיטם ופיזר את שועליו. חוץ מתמנתה עדיין לא הכירו אותו ביתר קצות פלשת פנים אל פנים, וגם צעיר היה עדיין, ואף על פי שהיה גבוה ורחב, לא היה עדיין גדול כל כך, עד שנכרים יכירו מי הוא. בימים ההם לכדו שומרי הפלשתים את גמזו, כמעט כל בני דן יצאו משם, והעיר נחשבה כדבר האבד.

פעם אחת שוטט שמשון מסביב לגמזו והרהר מה לעשות שלא יצא הקצף על כל שבט דן. לולא דאגה זו היה פשוט מתנפל על השומרים. כאן זקוק היה לתחבולה. ברוב שרעפיו בקרבו סבב את גבול פלשתים ויצא אל הדרך מגזר ללוד ושמע קול שעטה. שני פרשים דהרו מנגב לצפון. שמשון הכיר, שהללו הם רצים של הצבא. הראשן שבהם היה גבה קומה ובריא בשר. במוחו של שמשון נצנץ רעיון.

העמיד את הסוסים, המם באגרופו את שני הרוכבים בלסתותיהם, אסר אותם, סתם פיותיהם בעשב והשכיבם מהלאה למסילה. ובעצמו לבש את בגדי בריא־הבשר וחגר את חרבו. ימים רבים ישב עם הפלשתים בתמנתה והיה בקי בארחם ורבעם, עד שלא ירא מפני טעות בלבוש, בהתנהגות וברכיבה. גם ידע לחקות את לשונם בכליל השלימות, ובכלל ידע לחקות את הכל: הינשופים סבורים היו שהוא ינשוף, ופעם אחת ברחה זאבה מנבלת חמור למשמע יללת שמשון כיללת גור זאב.

לאוכפו של הסוס השני היה מקושר שק עור מלא, מהודק וחתום, ולפי קול צלצולו הכיל כסף. שמשון נטל עמו את השק, ישב על הסוס ודהר ללוד, רכוב ומשוך את הסוס השני באפסר.

לאחר חצות הלילה בא לפני ראש חיל המצב.

– באתי מעקרון – אמר לו – וצוּויתי לתת את הכסף לראש שוטרינו בגמזו. אבל שם ארץ נכר, פן ישדדוני. גם בגבולנו הרגו שודדים את משרתי. תן נא לי גדוד רוכבים לשלחני.

– לא ידעתיך – אמר הפקיד והשתאה לאיש המדות שלפניו. – מי אתה?

שמשון הסביר לו, שבימים האחרונים בא לכאן מגבול מצרים, שנולד במדבר נגב (מדבורו של איש שיחתו הבין, שהלה מיפו). ובנגב נמצאו באמת שרידי עם הענקים, שהיו ידועים בגובה קומתם. הפלשתים ראו אותם ואת העמלקים כמעט כבני אדם וקבלו אותם לצבא בחפץ לב, אף על פי שאת העממים שבמחיצתם בני השרון, לא קבלו.

שמשון הזכיר חוץ מזה, דרך אגב, שמות אחדים של גדולי עקרון ותיאר את הלבלר הראשי בעקרון תיאור דומה כל כך עד שהקצין לא רק האמין לו אלא גם אהבהו. וגם השק עשה רושם – החותם, המשקל והצלצול.

לגמזו בא שמשון בראש גדוד רוכבים, ושר המאה שם קיבל אותו בכבוד. לפי דיבורו היה השר בן עזה ולפיכך דיבר עמו שמשון – לאחר שהציג את גדודו כשלשים פסיעות מאחוריו – בשי"ן שמאלית כיליד יפו.

– צוּוית ללכת עם גדודך לבעל סליסה. מהר נא, והנה צרור הכסף.

– בעל שלישה? – שאל שר המאה. – האומנם מלחמה לנו עם דאר?

שמשון לא כבדהו בתשובה: רץ הבא מעיר הבירה לא יגלה לקצין קטן סודות המדינה, שהוא בעצמו יודע אותם, כמובן.

– ומי יוָתר בגמזו?

– אנכי – אמר שמשון – והרוכבים אשר אתי.

לאחר שעה יצא שר המאה עם שוטריו בדרך צפון. אז צוה שמשון לשר עשרה על פרשיו:

– דהרו ושובו בכל כוחכם, ואמרו לשר לוד כי הכל בא על מקומו בשלום ואני אספר בעקרון טובות עליו ועל אנשי צבאו.

כך שחרר את גמזו מבלי להרוג איש ואף מבלי ללסטם איש בגבול דן, וממילא לא היתה לפלשתים תואנה כל שהיא. יושבי גמזו שבו ונתבצרו ורק אחרי מות שמשון כבשו הפלשתים שוב את המקום.

*

– גמרתם אומר לשלוח לעקרון מס הנפחים? – שאל שמשון את הזקנים.

– ומה לעשות? אנוסים אנחנו.

תקנו שמירה מעולה, חבשו חמורים, מנו מספר הכבשים המתוכן ושלחו את המלאכות לעקרון. אבל באדמת פלשתים, מהלך שעות אחדות מעקרון, הדביקם שמשון, הכה את כולם, לא עד למות, אבל מכות נמרצות עד שלא יוטל עליהם כל חשד – ואמנם הפלשתים מצאום אחר כך כל עוד נפשם בם. ואת החמורים עם המנחה ואת העדר דפק בחזרה לצרעה. הזקנים הסתכלו זה בזה, הנידו בראשיהם, ואחר כך חייכו ושלחו את מכבוני לעקרון בקובלנה:

– אין משטר בארצכם: שלחנו לכם מס והנה אשר עשו שודדיכם – את שומרינו הכו ופצעו ואת הרכוש נטלו ואיננו.

נסתתמו טענותיהם של הפלשתים.

– טוב הדבר – אמר הסרן. בשנה הבאה נקבל מסכם על הגבול.

***

כשהגיע התור צוה שמשון לזקנים:

– תנו לבכם, כי תבוא הכבודה אל הגבול רק עם בוא השמש.

המשמר הפלשתי בא למקום המיועד בצהרים, אבל לא מצא איש שם חוץ מנכה רגלים מזוהם ולבוש קרעים, שנתעקל בשבץ ונהפך לגוש עצום אחד. מתחת לשקו קשה היה להבחין היכן הכתפים והיכן הרגלים. כנראה היה אחוז הדרוקן, כל כך גדול היה מדי זחלו על גבי הקרקע. זחל וניגש אל הפקיד ובקש נדבה, והלה השליך לו פרוטה ומאפס עבודה התחיל מלגלג עליו. אנשי הצבא החרו החזיקו אחריו. והקבצן המה והפציר והקשיב רב קשב. ועוד מדה משונה היתה בו – את כל אחד שאל, מה שמו.

סוף סוף זחל והלך לו וגמגם דברי תודה או גידוף.

רק עם בוא השמש עלו תימרות אבק בדרך ונראתה האורחה הבאה מצרעה. הקצין חרף אותם על האיחור, קבל את השקים, מנה את העדר, נתן לראש הכבודה חותמת המלכות בתורת שובר והפנה את הכבשים והחמורים בדרך לעקרון. ובני דן הלכו לדרכם, לאחר שמילאו את חובתם.

בלילה, בדרך בין הגבול ועקרון, עמדו אנשי הצבא מלכת: המסילה שבין הגבעות היתה זרועה סלעים. בו ברגע שאג ברדלס באפלה וברדלס ענה לעומתו, נשמעה נעירה נואשת של חמור נטרף וכל החמורים קפצו וברחו לעברים שונים, הדפו את אנשי הצבא והפילו לארץ את הכבשים. אנשי הצבא נבוכו, ופתאום שמעו קול מפקדם צועק מימין: הושיעו נא! באמת כבר נהרג המפקד ובמקומו צווח שמשון; גם שני הברדלסים והחמור הנוער – הכל קול שמשון היה. חלק מן הגדוד מיהרו לעזרת מפקדם, אבל בחושך ובמהומה שמעו פתאום בבירור קולות חבריהם הצורחים: מת אנכי, הושיעו נא? איֶכה, חרון? הנה, גיחזי! – כך הרג אותם שמשון, עשרם וחמשה איש אחד אחד; אסף את החמורים והעדר ודפקם בחזרה. יתר על כן – לקט את החרבות והחניתות ונשאן לצרעה ושם חילקם לאנשים נאמנים לפי בחירתו.

מן הוא והלאה חדלו הפלשתים לדרוש מס הנפחים מדן. תחת זאת הטילו מס על נפחיהם והללו העלו את המחיר לבני דן.

ולשמשון נוסף לאחר מעשה זה שעשוע חדש, ציד נחושת וברזל; וכמעט כל האגדות על מעלליו מספרות על דבר ציד זה.